להיתמודד עם כאב 

כאבים הם חלק בלתי נפרד מהחיים והשאלה היא לא איך נמנעים מפציעה או מחלה אלה איך אנו מתמודדים עם זה. משמעות הכאב היא : "עצור! משהו לא בסדר! משהו צריך להשתנות!". כאב זהו מנגנון הישרדותי שמטרתו להתריע על כך שקיימת בעיה, כמו נורית אזהרה שדולקת שאומרת לנו שהמנוע מתחמם. הכאב הנו פיזי, משהו תפוס, לוחץ, נשבר, נמתח ועצבי הכאב משדרים לך על התקלה. הכאב עוצר אותנו, הגב נתפס ואיננו יכולים לזוז, ומשבש לנו את אורח ושגרת החיים. החיים נעצרים וכך גם היינו נוהגים עם המכונית כשנורית חום המנוע היית דולקת, היינו עוצרים את המכונית. חשוב להבין שמרבית הפציעות הינם תולדה של תהליכים מצטברים. המנוע מתחמם, וכשמגיע ל-100 מעלות, הנורית דולקת. אך איפה היינו ב-90 מעלות, ב-98 מעלות. בעצם, לא ממש היינו מודעים לגופנו, לא באמת שמנו לב לעצמו ולאורח החיים ולכן, הפציעה גם תופסת אותנו בהפתעה. חלק גדול מאיתנו לוקחים משכך כזה או אחר, הכאב חולף, וקדימה. זה בדיוק כמו ללכת למכונאי ולבקש ממנו לכבות את הנורית. לפעמים זה אולי בסדר לנהוג כך, אך עם גישה כזאת לא תגיע רחוק! כאב זה לא טעות! כיצד החיים היו נראים ומתנהלים אילולא מנגנון חשוב זה. הכאב זה לא הבעיה בדיוק כפי שהנורית הדולקת זה לא הבעיה. הכאב הוא מסר! משהו לא בסדר! אולי משהו באורח החיים? בתזונה? בהרגלי העבודה? בקריירה? בחי המשפחה? בזוגיות? אל תהרוג את השליח לפני ששמעת את המסר. הבעיה אצל רובנו, שהיא, בחלקה, תולדה של צורת החינוך והחשיבה הקונבנציונאלית שאנו נוטים לנתק את הבעיה, או את החלק הכואב מעצמנו. הברך כואבת!? רגע! הברך זה חלק מהגוף שלך? והגוף, שייך לך? אם כך המסקנה האחת והבריאה המתבקשת זה ש"אתה" הבעיה. אם אינך רואה עצמך כחלק מהבעיה אתה גם לא תהווה גורם בפתרונה. הברך זה רק המקום, שדרכו הגוף מבטא את הבעיה. כמובן, שהמתח המצטבר בגופנו יתפרץ דרך הנקודה החלשה במערכת, או במקום הפגיע. אך אם אתה חי בגישה שזה הברך, זה לא אני, אז מה שבעצם עשית זה להתחיל לבתר את גופך ועצמך לחלקים. כשאתה הופך לחלקים אינך רואה את התמונה בשלמותה ובכך מאבד את המשמעות. המשמעות באה מהשלם. להחלים זה בעצם לאחות את "עצמך". לא סתם אחרי פציעה אנו אומרים "אני צריך לאסוף את השברים שלי". בריאות זה לברוא את עצמך, להמציא את עצמך מחדש. כולנו רוצים לשנות תוצאות, כאב, מחלה, משבר, אך מה שמגדיר תוצאות אלו זה הדרך, דרך החיים. הכאב הוא התמרור שמתריע על כך שאתה לא בדרך הנכונה. אילולא הכאב, כיצד היית יודע שמשהו לא בסדר. או, מה היה צריך להתרחש בחיים כדי שנבין שמשהו צריך להשתנות? משבר! מחלה! כשהבעיה פורצת הנטייה המיידית זה ללכת לרופא או מטפל כל שהוא כדי לקבל הסבר למצבנו, או יותר נכון לקבל אבחון, דיאגנוזה. דיאגנוזה, זה רק שם לתוצאות ושינויים פיזיולוגיים וכל רופא ומטפל ייתן לנו הסבר מנקודת מבטו., אך אין בדיאגנוזה כדי לכוון אותנו לשינוי המתבקש. התוצאה, שהדיאגנוזה נהפכת לבעיה כאשר זה התוצאה. התוצאה, שהדיאגנוזה היא כמו תעודת זהות שאתה מתנהל לפיה. התוצאה, שכשיש דיאגנוזה יש את מי להאשים והדיאגנוזה הופכת לתירוץ למה אתה היכן שאתה. הדבר החשוב שצריך להתרחש ממשבר, מפציעה או מחלה היא מה השתנה? מה למדת? כי אם השינוי בדרך, באורח החיים לא התרחש כי אז מחר אנו עלולים למצוא עצמנו שוב בבעיה, או להתעורר עם אותה גברת רק בשינוי ההדרת. לאנס אמסטרונג אמר ש:"הסרטן, היה האירוע הכי חשוב בחיי". הוא אף הרחיק לכת והוסיף ש: "אילולא הסרטן סביר להניח שלא הייתי זוכה בטור דה פראנס", ומה שבטוח לא שבע פעמים. אין החלמה ללא מחלה, והמחלה גורמת לנו לעמוד מול שאלות נוקבות. אם נשכיל לשאול את השאלות הנכונות נקבל גם תשובות לשינויים הנדרשים: כיצד אני הופך משבר להזדמנות לשינוי וצמיחה? אך אם נשאל: למה זה קורה לי? איך זה קרה לי? נקבל תשובות בהתאם. אל תחיו מתוך מניעה של כאב או מחלה, כי עם גישה כזאת אתם נותנים לפציעה לנהל את חייכם. כשאתה מנוהל מתוך הפציעה, כשהמיקוד על המחלה, לשם תגיע. הכאב הוא כמו מצפן, המכוון את גופנו, ואותנו לאורח חיים בריא ולמימוש בחיים. הפציעה היא דרך שבה הגוף בוחן את רצינותנו ואת נחישותנו ומאתגר אותנו, לפעמים בדרך קשה ואכזרית, מה באמת חשוב לנו. אם הגעת למסקנה הנכונה, הכאב במהרה יחלוף ואתה תמצה את עצמך בדרך חדשה ובריאה, בדרך של המשך צמיחה והתפתחות.